ומה בידך ועל דר' שמעון איתאמרת. כלומר לא כמה שאתה סבור דשמעתתא דידי אזלא כדידך והנ''מ אליבא דרבנן ובין הני לישני קאמרי לא היא אלא שמעתתא דידי אליבא דר''ש היא והכי קאמרי דהא דר''ש קאמר מועלין בדמים היינו באלו שאין ראוין לכפרה כגון הקריש הדם וכן דם קדשי בדק הבית ובהני הוא דפליג ר''ש ומשום דשמעינהו לרבנן דקאמרי טעמייהו כמ''ד דמקרא דלכפר הוא דאימעוט והלכך קאמר להו דלסברא דידכו אשכחן מעילה בדמים באלו שאינן ראוין לכפרה והשתא איכא למימר דלרבנן גופייהו אפי' בהני סבירא להו דאין בהן מעילה ומשום דעיקר הדם לכפרה הוא דניתן אין מועלין בכל מיני דמים ודקאמרי הקריש הדם ובדק הבית ביניהון היינו בין ר''ש ורבנן הוא דקאמינא ולא כדקאמרת דעל הני לישני אליבא דטעמייהו דרבנן איתמר האי מילתא:

א''ל. ר' בא:

והוה ר' זעירא חדי בה סבר על דרבנן איתאמרת. והיה ר''ז שמח כששמע זה משום דקסבר היה דאליבא דרבנן דסברי אין מעילה בדמים איתמר כל הא דר' יוחנן הנפקותא בין הני לישני ונמצא דלמידין אנו דלרבנן דהלכתא כוותייהו מודים הן דמיהת איכא מעילה בדמים כגון הקריש וכן דם קדשי בדק הבית למאן דמפרש טעמייהו דאימעוט מקרא דלכפר ולפיכך היה ר''ז שמח בהאי שמעתתא. ומשום דמיתכוונא כהאי דידיה דלעיל דקאמר הקריש הדם ביניהון:

אתא ר' בא. וקאמר משמיה דר' חייה בשם ר' יוחנן דהקריש הדם ודם קדשי בדק הבית איכא בינייהו דקדשי בדק הבית מועלין בהן כדתנן בריש פ''ד דמעילה ואם שחטן אין הדם ראוי לכפרה ולמאן דיליף מלכפר הני לא אימעוט דלא ניתנו לכפרה ולמאן דיליף מקרא דכרת הני נמי אימעוט:

הקריש דם ביניהון. אם קרש הדם ואינו ראוי לזריקה איכא בינייהו דמאן דאמר אין לך אלא כפרת נפש בלבד וזה הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה ומ''ד אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות:

מועלין היו בדמים. הנהנה מדם קדשים חייב משום מעילה:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן טעמון דרבנן דכתיב כי הדם היא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. דלכפרה נתתיו ולא למעילה. ור' חייה בשם ר' יוחנן קאמר דמהאי קרא הוא דממעטו דכתיב כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת באכילה ולא מעילה בנהנה:

תני. בתוספתא דזבחים פ''ו:

א''ר יוסה מתניתין. דריש איזהו מקומן אמרה שאין השיריים אפי' הפנימים מעכבין דקתני בהו שירי הדם היה שופך על היסוד המערבי של מזבח החיצון ואם לא נתן לא עיכב:

מתניתא אמרה. ואיכא עוד ברייתא דס''ל השיריים הפנימים מעכבין דתנינן דדריש להאי קרא וכפר וגו' על הכפרות של המתנות שבאותו יום על לפני ולפנים וכו' ומה אית לך כפרה בעזרות דמישתעי בהאי קרא לאו השיריים הוא דקאמר דהן ניתנין על יסוד של מזבח החיצון שבעזרה ומדרמז עליהן בהאי קרא בהדי דאינך ש''מ דתעכבין הן כמו המתנות שלפני ולפנים ושבהיכל ושעל מזבח הזהב:

ר' בון בר אייה בעי. להאי מ''ד דס''ל השיריים מעכבין אם מקומן נמי מעכב הוא שאם לא נתנו על יסוד המערבי לא כיפר או דילמא דוקא עיקר מתנות השיריים הוא דמעכב ואין מקומן מעכב:

נותנן בלילה. וכן בעי אם מותר ליתנן בלילה על היסוד דאינו מעכב אלא נתינתן בלבד או דילמא כשאר מתנות הדם שעל המזבח הן שאין כפרתן אלא ביום וכן מספקא לן אם שוחט הקרבן עליהן בתחלה ושלא יתן מהדם על המזבח אלא על היסוד כדין שיריים או דילמא אין ניתן על היסוד אלא השיריים שנשתיירו אחר מתנות הדמים על המזבח כדינן:

חברייא בעי. אם מחשב עליהן כלומר אם מהני בהו מחשבת פסול או פיגול דהוי כשאר מתנות הדם או לא:

ר' יודן בעי אבדו. השיריים אם ג''כ מעכבין ולא יצא או דילמא מעכבין דס''ל להאי תנא היינו כשישנו בעין שצריך ליתן על היסוד אבל אם אבדו יוצא הוא במתנות הדם שעל הקרנות:

מה הן צריכה ליה. ומפרש דהיכא הוא דקא מבעיא ליה לר' יודן כשהתחיל ליתן מהשירי הדם על היסוד ובתוך כך חסרו שאבדו אם מעכב הוא עד שיתן כל השיריים או לא אבל אם לא התחיל ליתן מהן כלל ואבדו כ''ע מודיי שמה שהוא משייר שהן הן שיריים כלומר אם נשתייר מן הדם אחר המתנות שעל הקרנות הן השיריים שמעכבין ליתן על היסוד ואם לא נשתייר שאבדו מיד אחר מתנות הקרנות אין כאן שיריים כלל דנימא שיעכבו. ולא איפשטו כל הני בעי':

יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין וכו'. כלומר מצינו שיש שאמרו בהן לא נהנין לכתחלה ולא מועלין בהן וכהאי דמייתי לקמיה דתנינן בפ''ג דמעילה דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין. לפיכך אם מכרן אינו תופס את דמיהן וכלומר הואיל ולא נהנין בו לכתחלה אינו תופס את דמיהן אע''ג דלית בהו מעילה ויש שאמרו בהן לא נהנין ולא מועלין וכגון הדמים ולפיכך אם מכרן תופס את דמיהן להקדש וכלומר הואיל ולית בהו מעילה אע''ג דאין נהנין מהן לכתחלה הרי דמצינו דלפעמים הולכין אחר דאין נהנין מהן ולפעמים אחר שאין בהן מעילה והאי לא ככללא דכייל ר' בא:

ופליג על ההיא דאמר ר' אלעזר. האי כללא דכייל ר' בא דכל שדמיו נתפסין להקדש לא שייכא ביה מעילה ולדידיה כל שאין בו מעילה דמיו נתפסין הן פליגא על הא דר' אלעזר דלדידיה לאו כללא הוא כדלקמיה:

כך משיבין חכמים לר''ש. לדידך דקאמרת דמועלין בדם קדשי בדק הבית ומטעמא דר' בא דלעיל וכדפרישית והשתא אילו מכרן לדם קדשי בדק הבית שמא אינו תופס דמיהן דהא ודאי דמיהן נתפשין להקדש הן וא''כ לית בהו מעילה דלא שייכא מעילה אלא היכא דיצא מן ההקדש לחולין אבל הני מכיון דדמיהן נתפסין להקדש כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו וא''כ מה ביניהן ומה בין דמיהן ואם דמיהן אין בהן מעילה הן עצמן הדם שלהן אין בו מעילה:

ממקום שפסק הוא מתחיל. שאפילו לא נגמרה אותה כפרה א''צ לחזור וליתן מה שנתן ואין הלכה כר''א ור''ש:

וכן בהיכל. אם התחיל במקצת המתנות שבהיכל על הפרוכת ונשפך הדם יביא דם מפר אחר ויתחיל מתחלת המתנות שבהיכל וכן הוא במזבח הזהב לפי שכולן כפרה בפני עצמן הן:

אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. דכתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וחוקה עיכובא הוא וכתיב זאת דמשמע חוקה על זאת כתיבא ולא על אחרת וכתיב נמי אחת חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי עבודות שבבגדי לבן בחוץ:

מתני' כל מעשה יום הכפורי' האמור על הסדר. שבפרשה ונשנה במשנתינו והיינו עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים ובהיכל:

וכלה מכפר את הקדש. ומדלא כתיב מכפרות הקדש דייק שאפי' אין שם אלא מתנה אחת לכפר מהדם אחר שצריך להביא אמרה התורה כלה אותה וא''צ להתחיל מתחילת המתנות של המקום שפסק בו:

ורבנן אמרי וכו'. היינו הך דאמרן ולפרש לכושר דקאמר הוא דלרבנן כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה וכלומר כל המתנות של אלו המקומות כפרה בפני עצמן נחשבין הן וכל שבע ושבע לאו דוקא דהא אחת למעלה וז' למטה היו מדם הפר וכן מדם השעיר אלא דנקט חשבון הכללי ולר''א ור''ש כל אחת ואחת מהמ''ג כולן כפרה בפני עצמה נחשבין:

רבנן אמרי שלש לכושר ושלש לפסול. השתא מפרש לפלוגתא דת''ק ור''א ור''ש דמתני' דרבנן דסברי דמדם אחר שמביא צריך להתחיל מתחלת המתנות של אותן שהפסיק בהן משום דסבירא להו שאלו מתנות של השלש מקומות שהן לפני ולפנים ובהיכל ובמזבח הזהב הן נחשבין כל אחת ואחת בפני עצמה בין לכושר אם עשאן כתקנן בהכשר ובין לפסול כגון שחישב מחשבת פיגול באחת מאלו השלש מתנות שנחשבת כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה ותליא בפלוגתא דתנאי בתוספתא דזבחים סוף פ''ד דקתני התם שאם פיגל בין בראשונה והיא בהמתנות שלפני ולפנים ובין בשניה בהמתנות שבהיכל ובין בשלישית במתנות שעל מזבח הזהב ר''מ אומר פיגול וחייבין עליהן כרת וחכ''א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר דאינהו סברי דכולן כמתיר אחד נחשבין ואין מפגלין בחצי מתיר כדאמרי' בריש פ''ד דזבחים ומיהו רבנן דמתני' דהכא דפליגי עם ר''א ור''ש סבירא להו כר''מ דהתם בזה דשלשה מתנות נחשבות הן כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה בין להכשר בין לפסול וכדאמרן. ר''א ור''ש אומר ארבעים ושלש לכושר וכו'. כלו' דאינהו סברי דלא אמרי' כל אחת מכל המתנות שבאלו שלש מקומות אותן יהו נחשבין בפני עצמן ולא כל אחת ואחת מהמתנות כולן אלא דכל אחת מהמתנות כולן והן מ''ג בכלל אחת למעלה ושבע למטה לפני ולפנים של דם הפר וכנגדו מדם השעיר הרי שש עשרה וכן בהיכל מדם הפר ומדם השעיר הרי ל''ב וד' שעל קרנות המזבח הזהב ושבע שעל טהרו של מזבח הרי י''א. ובין הכל ארבעים ושלש וכל אחת ואחת מאותן מ''ג נחשבות הן בפני עצמן בין להכשר שאם מביא דם אחר מתחיל ממקום שפסק ובין לפסול שאם פיגל באחת מהן תליא בפלוגתא דר''מ ורבנן דאמרן:

אילו אמר ונתן יאות. כלומר דהא בקרא כתיב הכי ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת וגו' ושחט את שעיר החטאת וגו' ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר וגו' והדר כתיב וכן יעשה לאהל מועד וגו' משמע דצריך הוא שיהא שחיטת השעיר אחר מתן דם הפר על בין הבדים וקודם מתן דם הפר על הפרוכת דהא ושחט את שעיר החטאת בינייהו הוא דכתיב ואלו לא הוה כתיב אלא ונתן מדם השעיר כאשר עשה לדם הפר ולא היה כתיב ושחט את השעיר יאות אתה אומר שאפי' שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת כשר והשתא דכתיב התם ושחט את השעיר משמע דהכי קפיד רחמנא שתהא שחיטת השעיר בין מתן דם הפר על בין הבדים ובין מתן דמו על הפרוכת:

וכשר. כלומר ואז כשר הוא וכי מה בין שחט השעיר עד שלא נתן מדם הפר ומה בין שחט השעיר משנתן מדם הפר ונשפך הדם אלא בשתיהן צריך להביא פר אחר ושוחטו ונוהג כדינו ואז הוא כשר ולא כדקאמרת שאם שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת שהוא כשר:

א''ר יוסה אלו נשפך מדם הפר ומדם השעיר המונח בכוס. וכלומר שכבר נתן מדם הפר על בין הבדים ולא נתן על הפרוכת ולפי שעדיין לא היה נשחט השעיר ואח''כ שחט את השעיר ודמו ג''כ מונח בכוס ונשפך הדם של שניהן וכי לא אינו מביא פר אחר ושוחטו ונותן בתחלה מדמו על בין הבדים ואח''כ ישחוט את השעיר ונותן מדמו ג''כ שם כדינו:

א''ר אלעזר ונתן וכו'. אם נתן מדם הפר על בין הבדים ועל הפרוכת קודם ששחט את השעיר לפי שזמן שחיטתו הוא אחר מתן דם הפר על בין הבדים קודם שיתן מדם הפר על הפרוכת והוא שחט אח''כ את השעיר הנעשה בתחלה קודם מתן דם הפר על הפרוכת אפילו כן כשר דר''א פליג וס''ל דאין השעיר מעכב הפר לגמרי קאמרינן:

במתנות הבדים. היינו כדאמרי' לעיל פ' טרף בקלפי סוף הלכה א' דאין שעיר מעכב את הפר ודוקא במתנות הבדים אבל במתנות הפרוכת שבהיכל שעיר מעכב את הפר וכלומר שאם הקדים ליתן מדם הפר על הפרוכת קודם שיתן מדם השעיר על בין הבדים לא עשה כלום:

בשם ר' פס. הוא ר' אפס:

רבי יהודה אומר מקום וכו'. והוא לפני ולפנים:

שניהן מקרא אחד דרשו. דכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה רבנן אמרו עבודות שהן פעם אחת בשנה ושהוא נכנס למקדש לעבוד עבודתם בין שהן בפנים בין שהן בחוץ נאמר חוקה עליהן לעכב סדרן:

גמ' תני. בתוספתא פ''ג א''ר יהודה וכו':